הקרב על הדירה

על זוגות אשר נישאו לאחר ה-1/1/1974 ומבקשים להתגרש, חל חוק יחסי ממון. על פי סעיף 5 (א) (1) לחוק, לעת גירושין יחלקו בני הזוג את הרכוש אשר צברו במהלך הנישואין, אך הרכוש אשר לא יחולק לעת גירושין הוא הרכוש אשר לא הושג ביגיע כפיים משותף, קרי רכוש אשר מי מבני הזוג צבר לפני הנישואין או קיבל במתנה או בירושה.

זה שנים, וביתר שאת מאז פסק דין שנתן בית המשפט העליון בדצמבר 2012, בתי המשפט מכרסמים בהוראות החוק הפשוטות והברורות הללו. כך קרה שדירה אשר רכש בעל ארבע שנים לפני הנישואין ללא משכנתא ובטרם הכיר את אשתו ואשר רשומה על שמו בלבד, חולקה בין בני הזוג אשר ביקשו להתגרש בהתאם לפסיקת בית המשפט העליון. בעיניי פסיקה זו מנוגדת לחוק.

ישאל הקורא התמים, באילו אילנות נוהגים בתי המשפט להיתלות על מנת לתת פסקי דין שהם מנוגדים לחוק? התשובה היא כי בפסיקה נקבעו שני גורמים עיקריים אשר מכוחם תתאפשר העברת מחצית מן הדירה לצד אשר לא רכש אותה: האחד – אם הצד הטוען לזכויות בדירה שאינה שלו יוכיח כי הייתה כוונת שיתוף בנכס המסוים מכוח הדין הכללי החל על העניין – כגון דיני הקניין, דיני החוזים, דיני הנאמנות, עיקרון תום הלב וכיוצ"ב; השני – היחס המיוחד של בתי המשפט לדירת המגורים של בני הזוג. כאשר הנכס "החיצוני" הוא דירת המגורים, הודגש אופיה וייחודה כ"נכס משפחתי מובהק, לעתים הנכס המשמעותי ביותר של בני הזוג ולעתים אף היחיד", ולפיכך נקבע כי מבחינת נטל ההוכחה "יש טעם להקל על בן הזוג הטוען לבעלות משותפת בדירת המגורים כאשר זו רשומה רק על שם אחד מהם" (השופטת ט' שטרסברג-כהן בעניין אבו רומי, עמ' 183).

בעבר הכירו בתי המשפט בדירת אחד הצדדים כמשותפת אם נלקחה משכנתא משותפת על הדירה ושולמה ממשאביהם המשותפים של בני הזוג וכן אם נעשה שיפוץ רחב היקף בדירה על ידי שני בני הזוג. אך במקרה זה, אמנם האישה טענה כי נעשה שיפוץ גדול, אך מפסק הדין עולה כי בפועל שיפוץ כזה לא נעשה. כמו כן, האישה טענה כי הבעל רכש את הדירה בסמוך לנישואין לצורכי מגורים משותפים, ואילו הבעל הוכיח כי הדירה נרכשה בטרם הכיר את אשתו, ארבע שנים לפני שנישאו.

שקריה של האישה לא זכו להתייחסות הולמת מצד בית המשפט והוא קבע כי יש להעביר לאישה מחצית מן הזכויות בדירה, רק משום שהאמין לטענת האישה שבמהלך השנים עמדה הדירה במוקד מחלוקות בין בני הזוג וכי הבעל הציג בפני האישה מצגים כאילו יש בכוונתו לרכוש עמה דירה אחרת במקומה. כמו כן, הבעל לא הוכיח כי תמיד עמד על דעתו וכי הכריז בכל עת בבירור כי הוא מתכוון לשמור את הדירה לעצמו בלבד.

והלוא עצם העובדה כי הבעל והאישה התווכחו לאורך השנים בנוגע לדירה והאישה ביקשה כי הבעל ירכוש דירה אחרת תחתיה, דירה שבה היא תהיה שותפה בזכויות, והבעל סירב ולא עשה כן – כל זה מוכיח בבירור כי הבעל הבהיר לאישה בפועל שהוא לא מעוניין שיהיה לה חלק בדירתו, שהרי אחרת כלל לא היה נפתח ההליך בבית המשפט.

השופט צ' זילברטל הביע דעת מיעוט ולא הסכים עם מסקנתו של כבוד השופט דנציגר, אשר כתב את פסק הדין. זילברטל סבר כי על מנת להוכיח כוונת שיתוף יש להוכיח אורח חיים שיתופי. כבוד השופט זילברטל קבע כי האישה עצמה בכתבי טענותיה טענה כי מראשיתם התאפיינו הנישואין בבדידות ובניכור וכי מרבית הזמן הבעל שהה מחוץ לבית או הסתגר בחדרו תוך התעלמות מיתר בני המשפחה. כך שבדבריה שלה שמטה את הקרקע מתחת לטענתה בדבר שיתוף בין בני הזוג. עדות של חבר משפחה, אשר לכאורה תמכה באישה, לא תמכה בה בפועל, שכן גם ממנה לא עלתה כוונה מפורשת של הבעל לרכוש דירה משותפת.

בעיניי, בית המשפט העליון, במקום לפסוק על פי החוק – שהוא חוק ברור ללא הסתייגויות – בחר להיכנס לתוככי ולנבכי שיחות שונות ומגוונות שניהלו לכאורה בני הזוג לאורך השנים. באמצעות השיחות הללו, בתוספת עדות שעל פי דעת המיעוט לא הצליחה להוכיח את טענת האישה, פסק בית המשפט העליון בניגוד ברור לסעיף 3 לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו, שם מוגנת זכות האדם לקניין, וכן בניגוד לחוק יחסי ממון המפורש. תוך כך פגע בית המשפט העליון בציפיות הלגיטימיות של אזרחי ישראל להישפט על פי החוק.

לדעתי, המסקנה העיקרית הנובעת מפסיקה זו של בית המשפט היא שבני זוג המבקשים להינשא בלי לחלק ביניהם רכוש שצברו לפני הנישואין, חייבים לערוך הסכם ממון ברור ומפורש, בתקווה שאותו לא יבטלו בתי המשפט כדי לקדם אג'נדה מסוימת, שבעיניי עומדת בניגוד לחוק יסוד ולכללי הצדק הטבעי.