בימים האחרונים, שבה ועולה לדיון סוגיית הצעת חוק-יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי, אותה הצעה שהייתה אחת מהסיבות להפלת הקואליציה בכנסת הקודמת, ונקברה פעם נוספת לאחר הבחירות האחרונות. ראש הממשלה בנימין נתניהו הצהיר בישיבת ממשלה שהתקיימה לפני חג הפסח כי "מה שאנחנו צריכים פה זה את חוק הלאום", ובתגובה לשרים שהביעו חשש לקידום הצעת חוק שהובילה לפירוק הממשלה הקודמת, הדגיש ראש הממשלה כי "זה יעבור פוליטית ולכל אורך הגזרה – ואם לא, נדאג שזה יעבור". מעבר לשאלה המעניינת מהם המהלכים הפוליטיים שיידרשו מראש הממשלה כדי להעביר את הצעת חוק היסוד הזו, ברצוני להוסיף לה הצדקה נורמטיבית נוספת על אחת שכבר ציינתי בעבר לטובת עיגונה בחוקה המהותית במדינת ישראל.
טענה מרכזית המושמעת מפי מתנגדי הצעת חוק יסוד זו היא כי עיגון זהותה של ישראל כמדינת לאום יהודית מיותר, משום שהעיקרון היהודי כבר מעוגן בחוקי היסוד השונים או בחוקים הרגילים. כך למשל, בסעיף 7א לחוק-יסוד: הכנסת נקבע כי רשימת משתתפים לא תשתתף בבחירות אם עולה ממטרותיה של הרשימה או ממעשיה: "שלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית". דוגמה מובהקת יותר מצויה בסעיף 1א לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו וסעיף 2 לחוק-יסוד: חופש העיסוק: "חוק-יסוד זה, מטרתו להגן על כבוד האדם וחירותו, כדי לעגן בחוק-יסוד את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית". לדעתי, טיעון זה מתעלם מהתהליך החוקתי שהתפתח במדינת ישראל, בעיקר לנוכח חקיקת חוקי היסוד בשנת 1992, אשר הובילו להפרת האיזון במסגרת החוקתית בישראל.
הכנסת הראשונה, שנבחרה כאסיפה מכוננת לצורכי כינון חוקה, החליטה מסיבות שונות להימנע מכינון חוקה, על אף ההצהרה בהכרזת העצמאות שבה התחייבו חברי מועצת העם שישראל תאמץ חוקה עד לתחילת אוקטובר באותה שנה. ביום 13 ביוני 1950 קיבלה הכנסת החלטה שיזם חבר הכנסת יזהר הררי, ולפיה על ועדת החוקה, חוק ומשפט להכין הצעת חוקה למדינה בהדרגה. החוקה תהיה בנויה פרקים-פרקים, באופן שכל אחד מהם יהיה חוק-יסוד בפני עצמו ויעסוק בנושא ספציפי מהנושאים הראויים להיכלל בחוקה. הפרקים יובאו בפני הכנסת לכשהוועדה תסיים את עבודתה, וכל הפרקים יחד יתאגדו לחוקת המדינה.
הוועדה הונחתה להכין חוקה מן הסוג המאפיין חוקות של מדינות ברחבי העולם. ההשוואה לחוקות של מדינות מערביות שונות מראה כי המסגרת החוקתית כוללת שני נושאים מרכזיים: הראשון הוא הפן המוסדי העוסק במבנה רשויות השלטון, בסמכותן וביחסים ביניהן. הנושא השני הוא הפן המהותי העוסק בערכי יסוד של המדינה. נושא זה מתחלק בדרך כלל לשלושה – דמוקרטי (במובן הצר), פרטיקולרי וזכויות אדם. החלק הדמוקרטי כולל ערכים כגון עקרון שלטון הרוב ועקרון הפרדת רשויות. החלק של זכויות אדם כולל בדרך כלל מגילת זכויות אדם ואזרח, בהתאם לגרסה התואמת את השקפת העולם ביחס לזכויותיהם של בני אדם במסגרת הפוליטית שבה היא אומצה. החלק הפרטיקולרי כולל קביעות ייחודיות על אודות זהותה הלאומית, הדתית, הלשונית והתרבותית של המדינה – כפי שמופיע למשל בחוקותיהן של מעל 95% ממדינות אירופה.
משנת 1958, עת חוקקה הכנסת את חוק היסוד הראשון, חוק-יסוד: הכנסת, ועד שנת 1988 שבה נחקק חוק-יסוד: מבקר המדינה, התמקדה הכנסת בחקיקת חוקי יסוד הנוגעים לפן המוסדי. חוקי יסוד אלו עיגנו גם את החלק הדמוקרטי (במובן הצר), מהפן המהותי, בהיותם מבססים את העקרונות הדמוקרטיים הפורמליים כגון עקרון הפרדת רשויות ועקרון שלטון הרוב. בין חוקי-יסוד אלו ניתן למנות גם את חוק-יסוד: הממשלה, חוק-יסוד: נשיא המדינה, חוק-יסוד: השפיטה וחוק-יסוד: הצבא. בשנת 1992, בשלהי מושב הכנסת ה-12, חוקקה הכנסת שני חוקי יסוד המהווים את חלק זכויות האדם מהפן המהותי – חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו וחוק-יסוד: חופש העיסוק, חוקי יסוד העוסקים בזכויות אדם. לטענתי, המהלך המתבקש להשלמת המסגרת החוקתית הפורמלית הוא חקיקת חוקי יסוד המעגנים את מרכיבי הזהות היהודית של המדינה – אולם מהלך כזה לא אירע.
מאז קום המדינה ועד היום, נמנעה הכנסת לכונן חוקי-יסוד הנוגעים לפן הפרטיקולרי של מדינת ישראל, או כלשון דברי ההסבר בהצעת החוק "עיגון אופייה היהודי של מדינת ישראל בחוק-יסוד". אמנם קיימים חוקים בעלי מעמד נורמטיבי רגיל המאפיינים את הערכים הייחודיים של מדינת ישראל כמו חוק השבות, חוק האזרחות או חוק יסודות המשפט. בנוסף לאלו, חוקקו חוקים המגדירים את סמלי המדינה, את הימים הלאומיים שלה, את ימי השבתון ואת מעמד התאריך העברי. יתרה מכך, כאמור לעיל, המחוקק הישראלי הבהיר את מחויבותו לעיקרון היהודי בחוקי היסוד שנחקקו לטובת זכויות אדם, בקובעו כי מטרתם "לעגן בחוק-יסוד את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית" – אך בהיעדר חוק-יסוד המקנה מעמד חוקתי לערכיה של ישראל כמדינה יהודית ולמרכיבי הזהות היהודית שלה, כפי שזכו לכך הערכים הדמוקרטיים וערכי זכויות אדם, ישראל מתבססת על מערכת ערכים חוקתית לא סימטרית. תוצאת הפרת האיזון היא פגיעה קשה בערכי המדינה היהודית והדמוקרטית יחד. הדבר דומה לאדם הנדרש למשקפיים בשל לקות ראייה בשתי עיניו, אולם הוא מרכיב משקפיים בעלי עדשה אחת המתקנת את הראייה בעין שמאל. הנזק אינו מתעכב מלבוא ואיכות התמונה הירודה המתקבלת מהעין הימנית גורמת להבדל בנקודת המיקוד של העיניים – והתמונה הכוללת, המגיעה אל המוח, מטושטשת ומעוותת.
בסופו של יום, ללא עיגון סט ערכי המדינה היהודית לצד ערכי הדמוקרטיה (במובן הצר) וזכויות האדם שעוגנו כבר בחוקה הישראלית, עלולה מדינת ישראל להימצא במצב של טשטוש ערכי היסוד שלה עד לעיוורון מוחלט חלילה. יש שיאמרו כי כבר ניתן לזהות בשטח – הפוליטי והציבורי – את הביטויים "המעוותים" למצב זה. בשולי הדברים, לדעתי, לאי-סימטריה זו תרם לא מעט בית המשפט העליון בהכרעותיו בסוגיות לאומיות שונות, על-ידי שהותיר בפסיקותיו את ערכי המדינה היהודית מחוץ למערך השיקולים השיפוטיים, והביא בכך לשחיקתם ולחוסר האיזון החוקתי. בשל קוצר היריעה – ארחיב על כך ברשימה נפרדת.
17 תגובות
בשקט ובצנעה הכנסת פצצה בתוך המאמר. כתבת שאתה אמנם בעד ערכי הדמוקרטיה אך במובנם הצר. מדוע? האם אתה בעד ערכי היהדות במובנם הרחב?
1. לא כתבתי במאמר שאני בעד עיגון ערכי הדמוקרטיה במובן הצר (למרות שדי ברור שכן), ולא כתבתי שאני בעד עיגון ערכי היהדות במובן הרחב (וזה לא ברור שכן).
2. שים לב שבנוסף לעיגון ערכי הדמוקרטיה במובן הצר יש גם עיגון לערכי הדמוקרטיה במובן הרחב – קרי זכויות אדם.
3. לכן, כאמור, אם מעוגנים בחוקי היסוד ערכי דמוקרטיה במובן הצר והרחב, מן הראוי שבמדינת ישראל גם ערכי היהדות, לפחות במובן הצר, יהיו מעוגנים חוקי יסוד.
4. כך ש"הפצצה" שעליה אתה מדבר היא בקושי "קפצון".
בתזמון נהדר רגע לפני יום העצמאות.
מאמר מעניין וחשוב!
מסכים עם כל מילה. מעניין מאוד
למה בכלל יש ויכוח על כך שמדינת היהודים היא מדינה יהודית?
ישראל היא מדינת כל אזרחיה כאשר 22% מהם אינם יהודים. לכן אין צורך בחקיקה!
יש להפריד דת ממדינה ואתם חותרים בכוון ההפוך.
צודק לגמרי. לאומנות לא מובילה לשום מקום מועיל.
המאמר העלה בי מספר שאלות וספקות:
האם חוק הלאום אכן יפתור את בעיית "העיוות" ו"אי הסימטריה" ב"חוקה" הישראלית ובערכי מדינת ישראל?
האם חוק-יסוד זה, שמטרתו העיקרית להגדיר את זהותה של מדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, כדי לעגן בחוק-יסוד את הערכים שאליהם התכוון המשורר בהכרזת המדינה, רלוונטי גם בימינו (68 שנים אחרי)?
אנו חיים כיום בעידן שדורש מאתנו להגיע להישגים מוחשיים מהותיים. אי הסימטריה הקיימת בבחינה התיאורטית מושפעת ישירות מאי הסימטריה הפרקטית במדינתנו. מדינת ישראל שקמה ב1948 שונה בהרבה ממדינת ישראל של 2016.
כמו כן, במדינת ישראל של ימינו, קיים ציבור "גויים" לא זניח שתורם למדינה רבות (יש אף שיטענו, כי חלקו תורם יותר למדינה מציבור יהודי לא קטן), בין אם בשירותי הביטחון, בין אם בשוק העבודה ובתשלומי המיסים ובין אם בהתנדבויות שונות למען הקהילה. לדעתי, חוק יסוד, שבפירוש מייחד את בני הלאום היהודי במדינת ישראל, עלול להציף התנגדויות רגשיות בקרב אזרחי המדינה הלא יהודיים "ונוסף גם הוא על שונאינו", דבר שלא נחוץ בקשיים הקיימים כבר במדינתנו.
לפיכך, אעלה בפניך שאלה נוספת: האם התועלת שיניב החוק הנ"ל תעלה על הנזק שהוא עלול לגרום?
"בארץ-ישראל קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית, בה חי חיי קוממיות ממלכתית, בה יצר נכסי תרבות לאומיים וכלל-אנושיים והוריש לעולם כולו את ספר הספרים הנצחי.
…..
מדינת ישראל תהא פתוחה לעליה יהודית ולקיבוץ גלויות; תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה; תהא מושתתה על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל; תקיים שויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין; תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות; תשמור על המקומות הקדושים של כל הדתות; ….
נראה לי שאין מה להוסיף.
אני חושב שצריך להסדיר בחוק את חוק הלאום, אביא לכך שתי סיבות.
הראשונה שמדינת ישראל חייבת לקבל זהות ככל שאר המדינות, בכך שהיא תעגן בחוקה שלה את היותה מדינה יהודית, על ידי הגדרת הזהות היהודית. חוק זה יגדיר באופן חד לכל אומות העולם הבאות ומבקשות לבטל את זהותה של מדינת ישראל ולא להכיר במדינה זו כמדינה של היהודים ( ולמחוק את המדינה מהמפה) , לאורך כל ההיסטוריה רדפו אותנו עצם היותנו יהודים, והרבה יהודים מתו במדינה זו, בגלל עצם היוותם יהודים. לכן חשוב לבוא ולהגיד שיש למדינת ישראל זכות להגדיר את עצמה בתור מדינה של כלל היהודים, ואף אחד לא ימנע מאיתנו את הזכות הזו.
יתרה מכך לאחרונה קיימת שחיקה מאוד גדולה בכל מיני גופים הקשורים במדינה ( בית המשפט העליון, הכנסת ) ביחס לזהותה היהודית של מדינת ישראל, דבר זה בא לידי ביטוי בקריאות של אנשים בציבור להפוך את המדינה למדינה ״כלל אזרחיה״. כמו כן בית המשפט העליון מייחס חשיבות פחותה לזהות היהודית.
לכן אני חושב שאם יסדירו את חוק הלאום ויתנו למדינה תוקף של מדינה יהודית זה יגדיר באופן ברור לכל האומות בכלל ולכל אזרחי המדינה בפרט את זהותה של מדינת ישראל, כמדינה יהודית. דווקא עכשיו שמנסים להשמיד אותו מכיוון שאנחנו יהודים, יש לבוא ולהגדיר את עצמנו בתור יהודים ולהיות חזקים ומאוחדים ורק ככה לא יצליחו לשבור אותנו.
״ אין לנו ארץ אחרת "
לדעתי יש להפריד בין ההווה לעתיד. כולם יסכימו כי בהווה מדינת ישראל היא מדינה יהודית ודמוקרטית, ועל דבר זה אין ספק. בעתיד לעומת זאת אין דרך לדעת מה יקרה וכבר קרה שמדינות השתנו אידיאלית במשך כמה עשרות שנים בודדות.
הסיבה שחוקי היסוד קיימים לפי מיטב הבנתי היא על מנת להסדיר את "חוקי המשחק" של מדינת ישראל, ואני בטוח שכולנו יודעים גם בלי חוקי היסוד שלכל בן אדם יש את הזכות לחיים וכי אסור לרצוח סתם כך בני אדם, ובכל זאת, ישנו חוק יסוד העוסק בכך. כלומר, למרות שבהווה כולנו מודעים לכך שמדינת ישראל היא מדינה יהודית ודמוקרטית, ואין הדבר שנוי במחלוקת אנחנו עדיין רוצים להסדיר את עניין זה לעתיד (המחלוקת היא כמה יהודית וכמה דמוקרטית, אבל ברור לכל שמדובר על שילוב בינהן), אין הדבר הגיוני שיסודות הדמוקרטיה כן יוכרו (כגון חוק יסוד כבוד האדם וחרותו) והפאן היהודי של המדינה לא יוכר,
לדעתי משמעות הדבר היא שכיום כשחוק הלאום אינו קיים, ישנה פגיעה בצד היהודי של המדינה בעתיד.
מדינה שתשען על חוקי הדת וא יכולה להיות דמוקרטית ומי ירצה לחיות במדינה כזאת?
כמו חלק מן הטוקבקיסטים הקודמים – נראה שגם אתה התעצלת לקרוא את המאמר ולכן תגובתך חסרת הקשר. חוק יסוד הלאום לא עוסק בעיגון חוקי דת. אפשר להירגע (או לקרוא את המאמר).
אין זה סוד שעם השנים ההיסטוריה הולכת ונשכחת, כמו כן גם העדויות
כולנו זוכרים את הכרזת העצמאות, את יסודות החוקה ואת הרצון העז לעצמאות.
בנוסף לאיום סביב ולוויכוח הגבולות,
עיגון זהותה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית נחוץ, למניעה ולפתרון בעיות עתידיות,
בנוסף שהדבר ידוע בין הציבור ומוסכם בין השורות שהמדינה היא מדינה יהודית קודם כל
אני מסכים עם כתיבתך לגבי הפן המהותי אך לדעתי זה מצב שנגרם מהתנהלות בעייתית והמוצא ממנה בעייתי אף יותר.
אין ספק שבקום המדינה היה צריך לחבר חוקה בעלת פן מהותי וחוקתי אך דבר זה לא קרה ובמקומו נכנס מנגנון חוקי היסוד.
כתיבת חוקי היסוד אינה מוגבלת בזמן בתוספת הפלורליזם הדמוקרטי מביא אותנו למצב כמעט בלתי נמנע של דחיית כתיבת פן זה.
למרות זאת אני מאמין שצריך לקום המחוקק שיבין את החשיבות של מהות המדינה ושדחיות נוספות רק יביאו למצב בעייתי ומסובך יותר.
עם נוסיף לכך את לחצי העולם להתערבות בתהליכים מדיניים כאלה ואחרים ולגישות כאלו ואחרות נבין שזה בלתי נמנע לעיגון גישתנו כרגע בחוק יסוד על מנת למנוע מצבי התפשרות ללא רוב מיוחד שמתבקש במצבים שכאלו.